בתחום המוזיקה התרחשו במעבר מ"כור היתוך" לרב-תרבותיות שני תהליכים במקביל.

​

א. פריצת המוזיקה המזרחית וכניסתה למרכז המוזיקה הישראלית - המוזיקה המזרחית, הייתה עד לסוף שנות ה-70 מסוגרת במסגרות שידור מיוחדות רק לה, המכונות "גטאות השידור". בפועל, במוזיקה העברית של ראשית שנות המדינה, לא ניתן היה כמעט לשמוע  צלילים "מזרחיים" . המוזיקה המזרחית נשמעה בעיקר בבמות שידור יחודיות כגון "פסטיבל הזמר המזרחי", תוכניות רדיו ייחודית בתחנות שידור מעטות, במועדונים קטנים ובדוכני קסטות (קלטות בהן הוקלטו השירים) בעיקר באזור התחנה המרכזית בתל-אביב. 

​

צפו בפרומו לסדרה "מהכרם עד קיסריה", המספרת את סיפור המוזיקה המזרחית מתקופת כרם התימנים ומוזיקת החפלות דרך מועדוני המוסיקה של שנות ה80 ועד לימנו:

​

​

​

​

​

 

 

 

 

המוזיקה בראשית שנות המדינה עסקה בעיקר בשירי ארץ ישראל ושירי מולדת והובלה על ידי קבוצות זמר, שלישיות וזמרים אשר באו ממסורת מוזיקלית מערבית ו/או מזרח אירופאית. אל מול זאת, ליוצרים אשר הגיעו עם השפעות מזרחיות / ים-תיכוניות לא ניתן מקום במרכז הבמה.

 צפו במערכון הבא מתוך התכנית "היהודים באים" המציג מציאות זו:

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

כך מתאר זאת החוקר והמשורר סמי שלום שטרית:

​

 

 

 

 

 

 

 

​

שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדמנות לאטרנטיבה, 2004, עמ' 184

 

את השפעת מדיניות "כור ההיתוך" על המוזיקה המזרחית ניתן לראות גם בדבריו של הסוציולוג מוטי רגב:

 

​

​

​

 

 

 

 

​

​

​

​

​

רגב, סוציולוגיה של התרבות: מבוא כללי, 2011, עמ' 130

​

על אף הביקורת הרבה שנשמעה מקרב יוצרים במוזיקה המזרחית כנגד הממסד והתקשורת על הפליה ביחס, השתתפו יוצרים אלו בפסטיבל "הזמר המזרחי" שאירגנה רשות השידור הממלכתית. בפסטיבל זה הצליחו זמרים רבים להגיע לתודעת הציבור הרחב - אך עדיין פסטיבל זה התקיים בנפרד מ"פסטיבל הזמר והפזמון" ששודר אף הוא בשנים אלו.

אחד מזמרים אלו היה הזמר זוהר ארגוב (עורקבי) שנחשב עד להיום כאחד ממובילי הזמר המזרחי והאחראים העיקריים לכניסת הזמר המזרחי למרכז ההוויה הישראלית. ארגוב החזיר את המוסיקה העממית אל הסגנון המזרחי הקלאסי (למשל בביצוע מאוואלים בשירתו) ועיצב את המודל שעליו התבססו עשרות זמרים וזמרות בשנים שלא מכן :

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

מראשית שנות ה-90, נכנסה המוזיקה המזרחית למרכז הבמה במה שמכונה "מוזיקה ישראלית" ויוצרים רבים מתחום זה הפכו למובילים בעשייה המוזיקלית בישראל - מבחינת השמעות, הופעות ומעמד חברתי. יוצרים כמו שלמה בר ולהקתו "הברירה הטבעית" או להקת טיפקס החלו ליצור מוזיקה המשלבת בין מזרח ומערב אשר חוללה מהפכה בכל הקשור ליחס למוזיקה המזרחית ומקומה בקדמת הבמה של המוזיקה בישראל.

עם זאת, עד היום מתקיים ויכוח ודיון בנוגע ליחס כלפי הסגנון המזרחי/הים-תיכוני וכלפי מעמדו במרכז הבמה המוזיקלית בישראל.

​

את הקשר של מעמד המוזיקה המזרחית אל תפיסת הרב-תרבותיות היטב לנסח אחד מהמלחינים והיוצרים הבולטים בסגנון זה, אביהו מדינה.

​

בראיון שהעניק לאתר NRG, לקראת הדלקת משואה בערב יום העצמאות תשע"ה,  אמר מדינה כי:

​

"הכבוד הזה שניתן כיום למוזיקה המזרחית הוא תיקון היסטורי שמחבר ציבורים שלמים מחדש אל המדינה. כשנותנים לך את המקום שלך כחלק מהחברה הישראלית ומכירים בתרבות שלך אז במילא אתה מעצמך מרגיש יותר חלק ממדינת ישראל ואתה יותר חש מוטיבציה לקחת חלק במה שקורה במדינה. מבחינה זו ההכרה בזמר המזרחי וההבנה שהוא כאן להישאר עושה צדק עם עולם תוכן שלם".