מיד לאחר הצגת שלושת בני של יהודה בן יעקב (עֵר, אוֹנָן ו - שֵׁלָה הצעיר) מצוין בפס' ו' כיצד אבי המשפחה, יהודה, מחתן את בנו הבכור עֵר עם תמר:​

​

"וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה, לְעֵר בְּכוֹרוֹ; וּשְׁמָהּ, תָּמָר"

 

הבכור, כפי שראינו רבות בספר בראשית, הוא יורש אביו וממשיך השושלת ולכן הוא הראשון להינשא. אך נישואים אלו נגמרים מהר בנסיבות טרגיות:

​

" וַיְהִי, עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה--רַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיְמִתֵהוּ, יְהוָה"

 ​לא מצוין לנו מדוע היה עֵר, רע בעיני ה'  (שימו לב למשחק המילים ער/רע)- אבל הריגתו ע"י אלוהים בכבודו ובעצמו כעונש על דבר מה מעלה תהיות רבות. במה חטא? זאת לא נכתב.

​

כעת נכנס לפועל החוק המקראי המכונה: "חוק הייבום".

 

ראו את הסרטון הבא:

​

​

​

 

 

 

 

 

בימנו, לאחר מותו של הבעל הצעיר אשר מותיר את אשתו כאלמנה נטולת ילדים, היה אפשרי לאישה להמשיך מחדש, לצאת ולחפש אהבה חדשה. אך לא כך בתקופת המקרא.

​

לפי החוק המקראי והחברתי בתקופה זו, האישה היא רכושו של בעלה וכעת עם מות בעלה, היא נותרה כרכוש משפחת בעלה. כאלמנה, תמר איננה אישה חופשיה והיא בפועל תקועה, לא יכולה להביא ילדים לעולם והופכת לנטל כלכלי על משפחת בעלה המת, אשר לו אין צאצאים להמשיך את שמו.

​

חוק הייבום נועד לפתור מצוקה זו של האלמנה ולוודא כי למת, במקרה שלנו - ער בן יהודה, יהיה המשך. קראו את דבר החוק ונסו לזהות:

​

1 - כיצד החוק פותר את מצוקת האלמנה?

2- כיצד החוק פותר את בעיית חוסר הצאצאים של המת?

 

להלן דבר החוק בספר דברים פרק כ"ה:

​

 כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין-לוֹ—לֹא-תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר:  יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ.  ו וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד—יָקוּם, עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא-יִמָּחֶה שְׁמוֹ, מִיִּשְׂרָאֵל.

​

ייבום – משורש י.ב.ם – הוא בעצם מילה מקבילה בעברית עתיקה לגיס (האח של הבעל), חוק הייבום הוא דרישה לפעולה מאחיו של הבעל המת והיא ככתוב- נשיאת אשת אחיו האלמנה ולגאול אותה ממצבה המר. 

 

שימו לב לתשובה על שאלתנו:

​

1 - האלמנה שנישאה בשנית, איננה עגונה, היא יכולה להביא ילדים לעולם.

2- מבחינה פורמלית, הבן הבכור שנולד לאלמנה מאחי המת ייחשב לבנו של האח המת! ולפיכך יהיה המשך לשמו ושושלתו של האח המת. 

​

החוק הוא בעצם WIN WIN גם לאלמנה וגם למשפחה הזוכה בהמשך שושלתו (באופן פורמלי בלבד) של האח המת - ובמקרה שלנו האח הבכור ממשיך השושלת.

​

ד"ר רביד מכתירה את "חוק הייבום" כאחד מהחוקים הנאורים ביותר בתנ"ך אשר כל מטרתו להקל על מצוקת האלמנה ולפתור את מצוקת המשפחה.

​

נעבור הלאה לפסוק ח':

והנה נראה כי יהודה דורש מאונן, בנו האמצעי, לשאת ולשכב עם אשת אחיו האלמנה:" בֹּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ; וְהָקֵם זֶרַע, לְאָחִיךָ".

​

אבל נראה כי אונן לא מרוצה מהמציאות הנכפית עליו - מדוע איננו מרוצה?

נסו לזהות בטקסט:

" וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע; וְהָיָה אִם-בָּא אֶל-אֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה, לְבִלְתִּי נְתָן-זֶרַע, לְאָחִיו"

​

אונן נושא את תמר אשת אחיו המת, אך לא מייבם אותה ומקיים את הציווי להכניסה להריון – זאת בשל ידיעתו שהבן לא יחשב לשלו, הוא נמנע מלהכניס את תמר להריון. "ושיחת ארצה", זו דרכו של הסופר לומר כי אונן פולט את זרעו על האדמה ולא מפרה את תמר.

 

השימוש בפועל "שיחת" הוא דרמטי מאד ואכן מיד לאחר מכן מובהר לנו כי זה הוא מעשה רע בעיני ה' והוא ממית גם אותו. על שם מעשה אונן מכונה הפעולה "אוננות", פעולה האסורה בעקבות סיפור אונן בהלכה היהודית.

​

אבל האם כל חטאו של אונן היה "ושיחת ארצה"? האם זו סיבה הגיונית להרוג אדם? מה כה חמור במעשה הזה? צפו בדיון הבא ונסו לזהות שני הסברים שונים לשאלה במה חטא אונן ועל מה הומת על ידי אלוהים?

​

​

​

​

​

​

​

​

​

שאלה שנשאלת - מדוע לא סירב אונן לבצע את הייבום? 

את התשובה אולי אפשר למצוא בהמשך החוק המקראי העוסק ב"ייבום":

 

וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת-יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל-הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל—לֹא אָבָה, יַבְּמִי.  ח וְקָרְאוּ-לוֹ זִקְנֵי-עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ.  ט וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה, וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא-יִבְנֶה אֶת-בֵּית אָחִיו.  (דברים כ"ה, ז'-ט')

​

כלומר האח לא חייב לקיים את הייבום, אבל החוק קובע מה התהליך בו הוא יכול להתחמק מביצוע הייבום - וכפי שכתוב פה, זה בעצם ע"י טקס השפלה. ובמציאות התנ"כית של העולם הקדום, מצב כזה בו אישה מבזה גבר, יורקת אותו ומביישת אותו, בפני כל הזקנים ואנשי העיר -  זו הדרך של המחוקק למנוע את המצב שבו האח לא יסכים לייבום.

המנגנון החוקי הזה נועד למנוע את המצב של אי קיום החוק. כלומר תבחר – לייבם או להיות מושפל על פי חוק.

​

פעולה זו, על אף שמקורה בתקופה קדומה עוד מתרחשת בימנו אנו - ראו את הסרטון הבא כדי שתדעו שאנחנו לא מבלפים:

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

אונן מצא בפועל דרך לא לעבור את ההשפלה אך עדיין לא לקיים את הייבום - ובפועל פעולותיו השאירו את תמר כאישה עגונה, תקועה בנישואים שלא יתממשו ולא יביאו לה (ולבעלה המנוח) צאצאים.

​

פס' י"א-י"ב מוליכים אותנו לשיא העלילה - 

יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית-אָבִיךְ, עַד-יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי--כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו; וַתֵּלֶךְ תָּמָר, וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ.  יב וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים..."

​

במבט ראשון נראה כי יהודה שולח את תמר לבית אביה להמתין (ולא להיות עול כלכלי) עד שהאח האחרון יתבגר ויוכל לקיים את הייבום.

אבל יש פה גם מניע נסתר - נסו להציץ שוב בפסוקים ולזהות אותו.

 

"כִּי אָמַר, פֶּן-יָמוּת גַּם-הוּא כְּאֶחָיו"

יהודה נראה כחושש מנישואים אלו ומעוניין לדחות אותם ככל הניתן ואולי לא לדרוש את קיומם כלל - אולי הוא רואה בתמר כמקוללת? מפחד לסכן גם את בנו האחרון שנותר? כך או כך, פעולתו שנדמית זמנית הופכת לקבועה. זאת מחדד הסופר הקובע:  " וַיִּרְבּוּ, הַיָּמִים".

​

ההמשך (פס' י"ב-י"ד) - 

 וַתָּמָת, בַּת-שׁוּעַ אֵשֶׁת-יְהוּדָה; וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה, וַיַּעַל עַל-גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי--תִּמְנָתָה.  יג וַיֻּגַּד לְתָמָר, לֵאמֹר:  הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה, לָגֹז צֹאנוֹ.  יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ, וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף, וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, אֲשֶׁר עַל-דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה:  כִּי רָאֲתָה, כִּי-גָדַל שֵׁלָה, וְהִוא, לֹא-נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.

​

סופו של פסוק י"ד מחדד לנו את אשר הבנו - גם תמר מבינה כי עבר זמן רב ועדיין לא נקראה היא חזרה להתחתן עם שלה בן יהודה וכנראה שזה גם לא יקרה. היא בפועל אלמנה בהמתנה במשך שנים, תקועה ללא עתיד, עם הבטחת שווא של יהודה.

ברגע זה היא מחליטה לנקוט במעשה.

​

​

​

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

לתמר נודע כי יהודה ואנשיו מגיעים לאזור תמנה, בו בית אביה נמצא, לצורך רעיית הצאן וגזיזת הצמר העונתית. והיא מחליטה לנקוט במעשה  - היא פושטת את בגדי אלמנותה, אותו ביגוד אשר נועד לסמן את מצבה החברתי, ומתלבשת כזונה – ואת פניה מכסה בצעיף. כעת היא "אורבת" ליהודה על הדרך כמנהגן של זונות.

​

הטריק עובד:

 וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה, וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה:  כִּי כִסְּתָה, פָּנֶיהָ.  טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל-הַדֶּרֶךְ, וַיֹּאמֶר הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ, כִּי לֹא יָדַע, כִּי כַלָּתוֹ הִוא; וַתֹּאמֶר, מַה-תִּתֶּן-לִי, כִּי תָבוֹא, אֵלָי.  יז וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי-עִזִּים מִן-הַצֹּאן; וַתֹּאמֶר, אִם-תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.  יח וַיֹּאמֶר, מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן-לָךְ, וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ, וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ; וַיִּתֶּן-לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַתַּהַר לוֹ.  יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ, וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ; וַתִּלְבַּשׁ, בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ

​

הסופר דואג ומוודא שנדע כי יהודה לא ידע ! 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

לפני מימוש המעשה, שואלת תמר את יהודה לגבי התשלום – "מה תתן לי?". יהודה שככל הנראה חסר מזומנים מבטיח גדי עזים מהצאן שנמצא הרחק, וכערבון עד הגעת הגדי דורשת "הזונה" – חותם, פתיל ומטה.

​

מה משמעות הפריטים הללו? 

החותם, הפתיל והמטה הם סימנים מזהים, חותם עם סמל האיש ומשפחתו המחובר לפתיל (חוט) והמטה אף הוא ייחודי ככל הנראה לאדם – אלו פרטים מזהים. תעודת זהות מקראית לצורך ערבון.

​

יהודה מסכים ושוכב עם "הזונה" ולפי הסופר נכנסת להריון ממעשה זה.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

יהודה מנסה לקיים את הבטחתו ולשלוח אל ה"זונה" שבדרך את הגדי - אך משרתו לא מוצא אותה ואנשי האזור קובעים כי לא הייתה כלל זונה ("קדשה") בדרך זו:

 כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי, לָקַחַת הָעֵרָבוֹן, מִיַּד הָאִשָּׁה; וְלֹא, מְצָאָהּ.  כא וַיִּשְׁאַל אֶת-אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ, לֵאמֹר, אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם, עַל-הַדָּרֶךְ; וַיֹּאמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כב וַיָּשָׁב, אֶל-יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר, לֹא מְצָאתִיהָ; וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ, לֹא-הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח-לָהּ, פֶּן נִהְיֶה לָבוּז; הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה, וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. 

​

סוף הפרק מוביל אותנו לשיא דרמטי (פס' כ"ד-ל'):

" וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ, וְגַם הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים; וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

​

שלושה חודשים לאחר מכן נודע ליהודה כי "זנתה תמר", נכנסה להריון - הִנֵּה הָרָה, לִזְנוּנִים. והרי היא אמורה להמתין לייבום על ידי שלה!

 

בהגדרה המשפטית המקראית היא הפכה כעת לאישה נואפת וגזר דינה הוא מוות וכך יהודה מורה להוציא אותה להורג בשריפה. האלמנה מבזה את המשפחה. הצדק המשפטי המקראי לצידו של יהודה במקרה הזה - 

אך יש לתהות על הקלילות בה מורה יהודה את הפקודה, כאילו נפטר כעת מבעיה שישבה עליו.

 

הוצאה להורג על ידי שריפה על המוקד הינה שיטה אכזרית להריגת אדם - אך נשים רבות עמדו בפני הוצאה להורג כזו.

ראו למשל את סיפורה של ז'אן ד'ארק, לוחמת החופש הצרפתיה מימי הביניים.

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

יהודה מבין את הרמז. ומכיר בצדקתה של תמר אשר עשתה מעשה הרמאות הזה -  וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי, כִּי-עַל-כֵּן לֹא-נְתַתִּיהָ, לְשֵׁלָה בְנִי.

הוא לוקח את האחריות עליו - והנה הוא לפתע זה עושה את מעשה "הייבום".

​

יהודה לוקח את תמר חזרה לביתו, הוא לא שוכב עמה בשנית מלבד האירוע המקורי – ותמר מולידה תאומים: את פרץ ואת זרח.

​

 כז וַיְהִי, בְּעֵת לִדְתָּהּ; וְהִנֵּה תְאוֹמִים, בְּבִטְנָהּ.  כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ, וַיִּתֶּן-יָד; וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת, וַתִּקְשֹׁר עַל-יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר, זֶה, יָצָא רִאשֹׁנָה.  כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ, וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו, וַתֹּאמֶר, מַה-פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, פָּרֶץ.  ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו, אֲשֶׁר עַל-יָדוֹ הַשָּׁנִי; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, זָרַח.  

​

​

לסיכום - האם תמר היא העבריינית הגדולה בסיפורנו?

​

צפו בסרטון הבא מתוך התכנית "היהודים באים" וחשבו - האם דמותה של תמר מוצגת באור חיובי או שלילי במערכון? האם התיאור בסרטון תואם לתיאור המקראי ? 

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

​

ללא ספק המצב הקשה בו נמצאה תמר הביא אותה לנקוט במעשה ההתחזות הזה. אבל האם חטאה בכך תמר? החוק המקראי גורס שכן - היא עברה על אחד מהחוקים החשובים בתנ"ך  - חוק גילוי העריות (לחצו בכדי לדעת עוד)

​

התנ"ך מתיר נישואים בתוך המשפחה (ראו יעקב ורחל למשל) אך אוסר לחלוטין לשאת נשים בקרבה ראשונה ושנייה.

אמא, אחיות, נכדות, נשות אחרות של אביו ובמיוחד להיות עם אשת אח, או אשת בן - הפרתם מוגדר בלשון התנ"ך תועבה, טומאה – חטא דתי חמור.

​

בעוד שיהודה חטא שלא בידיעתו, הרי תמר ידעה כי אסור לשכב עם אבי בעלה (המנוח או המיועד), אך עשתה זאת אף על פי כן.

​

תמר אם כך, היא עבריינית אל מול החוק המקראי. אבל איסור העריות מוקטן בסיפור זה אל מול סבלה של העגונה – "צדקה ממני" כדבר יהודה, מבטא את עמדת הסופר המקראי כלפי המצב הנ"ל.

תמר עברה על חוק חמור מאוד אך במקרה הספציפי הזה היה זה חטא נדרש, נסבל, מתקבל אל מול סבלה של העגונה ואי קיום ייבום המת.

​

תמר - צדיקה גדולה?

​

בפועל, בהתאם לחוק הייבום -  תמר אשר הולידה תאומים הביאה זרע כפול לשני בעליה המתים – פרץ, התאום הבכור הופך חוקית לבכורו של ער ואילו זרח, התאום הצעיר, הפך לבכורו של אונן. זה כמובן חשוב מבחינת הירושה, הבכורה והמשך השושלת.

 

הדבר מוכח בסופה של מגילת רות, העוסקת בסיפורה של רות, אשר הפכה אף היא מצב של אישה עגונה ועל ניסיונה לצאת ממציאות זו.

​

ראו סרטון קצר על המגילה ועל הקשר שבינה ובין סיפורנו:

​

​

​

 

 

 

 

 

 

 

 

 

​

בסוף המגילה, נגאלת רות ממצבה כעגונה על ידי בעז משבט יהודה – אשר מתואר כצאצא של פרץ, צאצאו של יהודה מתמר. אותו בעז מוליד עם רות את עובד אשר הוא אבי ישי, אבי של דוד המלך.

​

כלומר מעשה תמר מוביל בסופו של דבר להולדתו של דוד המלך, אולי אחת הדמויות הבולטות, החשובות והחזקות ביותר בתנ"ך ובמסורת היהודית בכלל.

​

ייתכן כי כותבי התנ"ך השתמשו בסיפור זה כדי לקבוע עמדה מוסרית וחד משמעית נגד המציאות החברתית של אישה עגונה – החיבור בין המעשה לבין הולדתו של המלך הגדול, נועד להצדיק את מעשה תמר, ולמנוע את הישנות המצב אליו נקלעה תמר פעם אחר פעם בשל הגברים במשפחת יהודה, מצב שככל הנראה היה נפוץ מידי בעולם העתיק, ואולי אף בימנו.

​

​