​

שליחותו הנבואית של "אחד העם"

בספרו "נביאים לעמם ולאנושות"[1], מתאר פרופסור אליעזר שביד את מאבקו ההגותי, הפנימי והחיצוני, של "אחד העם" אל מול שליחותו – הנבואית היא או לא?

 

"אחד העם" (אשר צבי גינצברג 1927-1856) , אבי 'הציונות הרוחנית', היה אתאיסט ורציונליסט מושבע (עמ' 46). ככזה, לא ראה בנביאי ישראל, כפי שהם מתוארים במקרא, כדמויות היסטוריות מוחשיות אך כן כדמויות אשר ניתן ללמוד מהן רבות. "אחד העם" ראה בנביאים דמויות מיתיות (עמ' 51), אשר משמעותם האמתית טמונה ברוחם ובדרכם –  להבנתו, הנביאים אינם גיבורי הנבואה אלא הנבואה עצמה היא החשובה. בבואו לנתח מהי השליחות הנבואית, לא יכול היה "אחד העם" שלא לזהות את ימיו כזקוקים לאחת שכזו: "הנביא הוא 'איש הקצוות', איש שנודעה לו אמת אחת מוחלטת, שידיעתה והחיים על פיה, גורליים לעתיד החברה, האומה והאנושות" (עמ' 49). "אחד העם" ראה אל מול עיניו את העם היהודי כמתמודד עם המודרנה (עמ' 48) אשר יצרה משבר חמור, פיזי ("בעיית היהודים" להגדרתו) וחמור מכך – רוחני ("בעיית היהדות") (עמ' 50). התפוררות זהותו התרבותית-רוחנית של עם ישראל, אפיסת הכוחות של העם להתמודד אל מול משבר זה (שם), כל אלו דורשים אדם המתמסר להוביל את העם אל אופק עתידי, ויותר מכך כזה אשר ייקח על עצמו את "יצירת הדחף להתגבר על הקשיים הנראים...ולנוע קדימה לקראת ההישג" (עמ' 49).

 

"אחד העם" ראה בנביא, כאדם הממלא פונקציה לאומית-חברתית (שם), שליחותו ממלאת צורך מהותי בחברה, הנביא הינו אישיות המציבה אידיאל ומורה את הדרך בעת של בלבול (לא לחינם נקראה אסופת כתביו של "אחד העם" "על פרשת דרכים"). ע"פ השקפתו רק אדם כנביא מסוגל "לחזק את רוח העם, להפיח בו תקווה חדשה...להראות את הדרך הישרה לקראת המטרה" (שם). נדמה כי במעשיו, בכתביו ובחייו נראה כי ניסה "אחד העם" למלא את שליחותו במאפיינים שכאלו, שליחות אותה ראה כזהה לשליחותם של נביאי ישראל (עמ' 46).

 

חרף כל זאת, שביד מוסיף ומרחיב, כי עוד בימיו התחבט "אחד העם" עם הגדרת תפקידו כנבואי ונראה אמביוולנטי, לגבי הצמדת התיאור 'נבואית' לשליחותו. הנביא הרי, קשור בטבורו לאמונה באלוהים ולשליחות מיסטית כלשהי המוטלת על האדם. לפיכך, "אחד העם" כאתאיסט לא יכול  היה להציג את עצמו, תפקידו, ייעודו ודבריו כנבואיים (עמ' 47). לכן שימושו במונח 'נביא' היה בעיקר מטפורי (עמ' 46), מטפורה השואבת את הווייתה מסיפורי המקרא, אך במובנם ההיסטוריוסופיים ולא התיאולוגיים (עמ' 51). מעבר לכך, הלוך ושוב, התחבט "אחד העם" באם ישנה בסמכותו לשמש בתפקיד זה – שכן, ללא סמכות ממקור עליון (כמשה אשר אליו נגלה האל, "העורך") וללא סמכות ממוסדת כלשהי (כרב, אדמו"ר ובעיקר כרמב"ם, "העורך"), היה באמת "אחד העם" פשוט אחד מהעם. בעקבות לבטים אלו, אשר נבעו, לפי הבנתו של שביד, מאופיו ה"מסובך של "אחד העם" (עמ' 47), נדמה כי לבסוף "לא העז או לא היה בכוחו להרים את תפקידו ולקיים את שליחותו" (עמ' 45), גם אם ראה בעצמו כעומד ב"סטנדרטים" של הנביא (כמטפורה) הרי שלא העז להציב את עצמו ככזה באופן רשמי ולא חש שקיבל בימיו את ההשפעה לה קיווה.

​

באופן אישי, לא רבים בעיניי הוגי הדעות בתרבות ישראל, אשר להם ראוי להדביק את הכינוי 'נביא' לשליחותם כפי שראוי "אחד העם". "אחד העם" העמיד את חייו בשירות האומה ולמען הצלתה מן המשבר העצום שבפניה עמדה למשנתו – היה זה, משבר רוחני בעיקרו, אשר דרש התמודדות רוחנית אל מולו. "אחד העם" דבק באמת, אותה ראה כפתרון היחיד, ונאבק בקנאות במתנגדיו (אותם ראה כמה מתאים כ-"נביאי שקר", שם). כתביו ואמירותיו נועדו להכווין, להאיר ולהוביל אל אופק אידיאלי. בימנו כאשר הציונות המעשית-מדינית צלחה לה והקימה את מדינת ישראל, ראוי כי נחזור ונבחן מחדש את משנתו של "אחד העם" וננסה לנסח בעזרתו של 'נביא' זה, את חזוננו המתחדש, את ייעודנו כעם עצמאי בארצו. 

העורך.

 

[1] הפניות מתוך: שביד, אליעזר (1999), "נביאים לעמם ולאנושות", ירושלים: הוצאת מאגנס, עמודים 65-44.